<h1>ארחות חיים הלכ' איסורי מאכלות סימן פ"ג</h1>
<h2>דף פט:</h2>
גיד הנשה נוהג בבהמה ובחיה הטהורים ואפילו בנבלות וטרפות שלהן ונוהג בשליל ובשתי ירכים. והבעל העתים ז"ל כתב שאינו נוהג בשליל וכן נמי נראה דעת הרשב"א ז"ל ואם לא הפריס על גבי קרקע אבל אם הפריס אסור משום מראית העין. ואינו אסור מן התורה רק שעל כף הירך אבל שאר הגיד של מעלה מן הכף ושלמטה מן הכף עד סופו אינו אסור אלא מדבריהם. ושני גידין יש בירך הפנימי הסמוך לעצם אסור מן התורה והעליון כולו מדבריהם.
העוף אין בו משום גיד הנשה מפני שאין בו כף הירך אלא ירכו (עגול) [ארוך]. ואם נמצא עוף שירכו כירך הבהמה שיש לו כף גיד הנשה שלו אסור ואין לוקין עליו מיהו לא צריכי למבדק בהא שום עוף משום דלא שכיח. ובהמה שכף ירכה ארוך כשל עוף גיד הנשה שלה אסור ואין לוקין עליו.
<h2>דף צא.</h2>
כתב הר"י מקורביל ז"ל שמנו של גיד ישראל קדושים נהגו בו איסור בין בבהמה בין בחיה. וכן השיב רבינו יצחק הלוי בר יהודה הלוי לרבנא שלמה בר יצחק ז"ל. והלכה אין בגידין בנותן טעם והילכך אסור בהנאה וכן נמי כתב ה"ר יונה ז"ל והרשב"א ז"ל כתב יש מרבותי כתבו שאסור בהנאה ויש מרבותי מתירין אותו וכן נראה. וכן נהגו עכ"ל. כתב הר"י מקורביל ז"ל שמנו של גיד יש בו טעם כדברי ר"ש ורשב"ם ור"ת ז"ל ור"י בן בתו אומר דאין להחמיר בשומן טפי מבגיד ואם אכל משמנו מכין אותו מכת מרדות. והר"ם במז"ל כתב שומן של גיד שנפל לתוך הקדרה של בשר משערין אותו בששים ואין השומן מן המנין אע"פ שהוא מדבריהם וכן נמי דעת הרשב"א ז"ל. וביאר עוד שרוב מצויין אצל נקור מומחין הם ומ"מ הצנועים מושכין ידיהם עד שידעו שנקר אותה בקי במלאכה וכן דעת הראב"ד ז"ל.
<h2>דף צג.</h2>
כתב אחד מהגאונים ז"ל ענין נקור הבשר בזה הענין. מתחיל מן הראש ומחתכו ומוציא את המוח ומעביר את הקרום שהוא מסובך בו. ואחר כך מעביר את הקרום שתחת המוח שהוא דבוק בעצם (ונותן) [ונוטל] את הלחיים בידו ומחתך בסכין מצד הלשון ומוציא גיד אחד ומחתך מצד שני ומוציא גיד אחר. ומחתך בסכין מתחת שורש הלשון ומוציא משם חוט של דם ויורד משם לגרגרת למקום שחיטה ומוציא שני גידין מצד זה סמוך [לבשר ושני גידין מצד זה סמוך לבשר] ונוטל הסכין ומפרק את החזות לשני צדדין ומחתך סמוך לחזה באותו בשר אדום ומוציא מתחתיו אותו חוט של דם שאוחז מקצה החזה אל קצתו [וכן מן החזה השני] ונוטל את הסכין ומחלק בין הכתף לגוף ונוטל את הזרוע ואת (הכף) [הכתף] בידו ומתחיל בסכין מראש הכתף באמציעתו וומחתך והולך [ומוציא] גיד עבה ומוליך את הסכין ומחתך והולך (עם) [עד] הזרוע (ועם) [עד] היד [עד קצותיו עד שימשוך כל הגיד שאוחז משפת הכתף הסמוך לשדרה עד קצות היד] וצריך לשקע הסכין יפה יפה כדי שיתעקר אותו הגיד (בחוטין) [וחוטין] הנמשכין ממנו מעיקרו ובשעה (שמחלקין) [שהוא מחלק] בין הכתף לגוף צריך לשקע הסכין בשפת הכתף סמוך לשדרה [ויעקור] מקום שורש גיד זה שזכרנו ששם הוא שורש שלו ומוציא מצד הכתף [למעלה חוט אחד וכן לכתף השני. נוטל היד ומחתך בו בסכין ומוציא ממנו גיד אחד ואינו נמשך למעלה ומדתו כמדת היד ומחתך מצד היד ומוציא משם] גיד (אדום) [אחד] שהוא סמוך לעצם היד. ואחד כך מתחיל ממקום סיום הגיד שמוציא מן החזה ומקלף בידו אותו קרום שעל הכסל וכשמקלף נראין ראשי החוטין שיש בכסל והם ג' מימין וב' משמאל. הג' מימין מתחלקין לב' ב' והשנים משמאל מתחלקין לג' ג' ונוטל ראשי גידין בידו ומושך והן נמשכין מאיליהן וה"מ בהיותו חם אבל בהיותו צונן צריך לחטט אחריהן ע"כ. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה שצריך לגרר כל אותו החלב שתחת כל אותו הקרום הדק דאין זה נקרא שבתוך הכסלים אלא אותו שהבשר חופה ע"כ. וגורר אותו החלב שתחת בשר המתנים ומקלפו יפה יפה משני צדדי הבהמה ואח"כ מעביר בשר המתנים שקורין לומבי"ל ואינו ראוי אלא לצלי וגוררו יפה יפה משני צדדין ואותו העצם המתווך בנתים מחתכו ומסיר כל הגבהות (עם) [עד] שישתוה עם הבשר כדי שלא ישתייר בו משרשי החוטין ומבשר המתנים כלום. וחוזר לבני מעים ומושך אותן ממקום שהם קבועין בו ומוציא ראשיהן של בני מעים באותו חלחולת המטונפת ומחתך אותה חלחולת עם אמה מבני מעים [ומשליכו] לפי שאינו ראוי לאכילה ואותו מקום שהוא קבוע לבני מעים קורין לו כנתא [ובלעז יבלו"ן] והיא אסורה לבשל ומותרת לצלי. ונוטל את הדורא דכנתא היא שקורין דור"א ומקלף מעליה קרום של חלב. וכל חלב שעל הקיבה ועל [בית] הכוסות ועל הכוליא הובלילא צינפאן בל"ע הידועה באלפחת [כך שמו בערבי] פי' מקום הזבל עם קרום שיש עליו הכל מעבירין. ונוטל את הלב ומחתך את האזנים וקורע את הלב ומוציא את דמו. ונוטל את הטחול ומקלף מעליו קרום עם החלב שעליו ונוטל ראשי הגיד שבתוך הטחול ומושך אותו ונמשכין עמו שלשה חוטין שבתוכו. ונוטל הכליות ומעביר את החלב שעליהן ומנקרן יפה יפה ונוטל הסכין ומעביר קרום שיש על כל אחת ואחת ומחתך בתוך הכוליא ועוקר אותו שורש גיד מתוך הכוליא כמו שהוא (עד) [עם] קצותיו הנראין מחוץ וכן יעשה לכוליא השנית. ונוטל את הבצים ומעביר קרום שעליהם ומחתך הורידין שעליהן. וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב שעליה עם אותו חוט של דם מקצה אל קצה ונוטל הסכין ועוקר כל אותו החלב הסמוך לחלחולת מכל צדדין מעיקר האליה עד מקום שעוקר ממנו בשר המתנים שהזכרנו למעלה עם כל אותן החוטין המעורבין עם אותו החלב עד שמתנקר יפה יפה מקום שהחלחולת קבועה בו מחלב (ומחמין) [ומחוטין] ומכל דבר. ונוטל הסכין וחותך האליה ומוציא ממנה חוט שמתחלק לשנים וממשיך [החוט] מעיקר האליה עד קצותה מאותן הפנים (המביטין אל) [המקישין על] ירכי הבהמה ואחר כך נוטל הסכין וגורר מאותן פנים וגופן אותן חמרין שקורין אותן בלשון ערב עק"ר מן העצמות וגורר יפה יפה עד שישתוה מקום גבהות החמרין עם שפלות שביניהם ולא ישתייר בכל פני האליה לא בשר ולא שמנונית אלא גוררה יפה יפה ואחר כך פוסק הירך ומפרק בסכין במקום הזכרות בעצם שיש בו גיד הנשה וחותך הזכרות והנקבות ומשליכן והבשר שבצדדין מנקרו יפה יפה מכל מיני חוטין ומכל מיני חלב שבו ומן אותה (חטאת) [חנותא] שקורין לה (גרדולה) [ינדול"ה] ומגיד הנשה ששם בעצם האמצעי והחוטים והחלב ניכרין בו ואי אפשר לספרו בכתב אלא בראיית העין. ואח"כ נוטל העצם האמצעי שפסק את הזכרות מקצתו ונוקר את מיני החלב ואת מיני החוטין ממנו וחותך בסכין גדול מקצתו השני שהוא סמוך לעצם אחר של שוק שפסק ממנו ונמצא אותו עצם האמצעי מחותך משני צדדיו ואף עצם שהוא הסמוך חותך בסכין גדול מקום הסמוך לעצם זה שהזכרנו ומפשפש אחר חוטין קטנים וחתיכות קטנות של חלב ששם ומעביר אותו גיד אחד הנמשך מקצות העצם האמצעי עד קצות השוק והוא נראה לעין. וכל גידים שבירך אסורין לאכל בין צלויים בין מבושלים ומנקר אותן יפה יפה ומוציא כל החלב והחוטין שבתוך הירך שהכל חלב הוא ואחר כך אוכל אותן בין צלויין בין מבושלים והגידין שתחת הכתף והיד אם צולה אותן כשרים הן לאכל שהן צמוקין באור וכן הלכה עכ"ל.
<h2>דף צג:</h2>
האוכל מגיד הנשה של בהמה וחיה הטמאים פטור ואינו כאוכל משאר גופה שאין הגידים מכלל הבשר. והאוכל מחלב שעל הגיד כאוכל מבשרה. והאוכל גיד הנשה של נבלה וטרפה לוקה שתים. הנוטל גיד הנשה צריך לחטט אחריו שלא ישאיר ממנו כלום ונאמן טבח על גיד הנשה כשם שנאמן על החלב. ואין לוקחין בשר מכל טבח אלא א"כ היה אדם כשר מוחזק בכשרות הוא ששוחט לעצמו ומוכר ונאמן. וכל זה בחוצה לארץ. גיד הנשה מותר בהנאה לפיכך מותר לשלוח ירך שלמה לנכרי וליתנה לו בפני ישראל. ואין חוששין שמא יאכל ממנה הישראל קודם שנטל הגיד שהרי רואה שהיא שלמה אבל חתוכה לא יתננה לו בפני ישראל עד שינטל הגיד.
<h2>דף צו.</h2>
האוכל מגיד הנשה הפנימי [ממקום] שעל הכף לוקה ואם אוכל מחלבו או משאר הגיד הפנימי או מכל החיצון מכין אותו מכת מרדות. וכמה שיעור אכילה כזית. ואם אכל הגיד שעל הכף כולו אע"פ שאין בו כזית לוקה מפני שהוא כבריה בפני עצמה. אכל כזית מגיד של ימין וכזית מגיד של שמאל או שאכל שני גידין אע"פ שאין בהן כזית לוקה שמונים וכן הוא לוקה על כל גיד וגיד.
<h2>דף צו:</h2>
ירך שנצלה עם גיד הנשה שבה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ומשליכו שאין בגידין בנותן טעם לשער בהן. גיד הנשה שנתבשל עם הבשר או נצלה או נמלח הכל מותר ובלבד שיזרוק הגיד לחוץ והשאר מותר ואפילו יש שומן בגיד ובשומן יש טעם מ"מ מתיר רבינו מאיר ז"ל משום דאין שומן הגיד אוסר יותר מהגיד. מעשה שנתבשל שוק שיש בו גידים ושומן מגיד הנשה עם שאר בשר ולא (נזכר ונזכר) [ניער ואמר] ר' אע"פ שאותן הגידים מגיד הנשה הן מתפרשין אין גידין בנותן טעם והשומן שבו אינו אוסר השוק ומותר לפי שהרוטב מבשל השוק דאע"ג דהלכה כר' יהודה במין במינו דלא בטיל מודה ר' יהודה במין במינו ודבר אחר סלק את מינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. והרשב"א ז"ל כתב גיד הנשה שנתבשל עם הגידין אינו אסור תערובתו ואם מכירו זורקו ואוכל השאר בד"א בגופו של גיד אבל שמנו וקנוקנות שבו אוסרין תערובתן בפחות מששים.
<h2>דף ק.</h2>
נמחה גופו של גיד או נחתך צריך ששים ואם שלם אינו בטל לעולם ע"כ וצריך להוציא האיסור תחלה או להצטנן הכל קודם כדי שלא ישאר האיסור בפחות מששים ויחזור ויאסור הכל כמו שכתבתי למעלה פעם אחת מצא ר' בקערה עצם קטן שבראש אחד של ירך אצל הרגל ותלוי בו אותו בשר שקורין רט"א וזרקה לכלב מפני שהגידין צומתין בה אבל שאר הבשר שנתבשל בו התיר לפי שאין בגידין בנותן טעם.
<h2>דף ק:</h2>
האוכל מגיד הנשה של בהמה וחיה הטמאים פטור ואינו כאוכל משאר גופה שאין הגידים מכלל הבשר. והאוכל מחלב שעל הגיד כאוכל מבשרה. והאוכל גיד הנשה של נבלה וטרפה לוקה שתים. הנוטל גיד הנשה צריך לחטט אחריו שלא ישאיר ממנו כלום ונאמן טבח על גיד הנשה כשם שנאמן על החלב. ואין לוקחין בשר מכל טבח אלא א"כ היה אדם כשר מוחזק בכשרות הוא ששוחט לעצמו ומוכר ונאמן. וכל זה בחוצה לארץ. גיד הנשה מותר בהנאה לפיכך מותר לשלוח ירך שלמה לנכרי וליתנה לו בפני ישראל. ואין חוששין שמא יאכל ממנה הישראל קודם שנטל הגיד שהרי רואה שהיא שלמה אבל חתוכה לא יתננה לו בפני ישראל עד שינטל הגיד.
